Choshen Mishpat 305 – חושן משפט שה‏ – Tur-Shulchan Arukh

טור

{א} שומר שכר דינו כשומר חנם לענין שאם כופר או שיש טענות אחרות ביניהם כגון שאומר לו שמשת בחפץ וקלקלתו וכיוצא בזה נשבע היסת ונפטר ואם השומר טוען שנאנסה אם במקום שעדים מצויין יביא עדים ויפטר או ישלם ואם אין עדים מצויין ישבע שהוא כדבריו ויכלול בשבועתו שלא שלח בה יד ושאינו ברשותו ואם טוען נגנבה או אפילו שאומר פשעתי בה והריני משלם משביעין אותו שאינה ברשותו נמצא הגנב הכפל שלו וכל הדינין שפירשתי למעלה בשומר חנם נוהגין נמי בשומר שכר:

שולחן ערוך

שומר שכופר או שטוען נאנס או נגנב, ובו ז׳ סעיפים(א) שׁוֹמֵר שָׂכָר דִּינוֹ כְּשׁוֹמֵר חִנָּם לְעִנְיַן אִם כָּפַר אוֹ טְעָנוֹת אֲחֵרוֹת שֶׁבֵּינֵיהֶם, כְּגוֹן אִם אָמַר לוֹ: נִשְׁתַּמַּשְׁתָּ בַּחֵפֶץ וְקִלְקַלְתּוֹ, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, נִשְׁבָּע הֶסֵת וְנִפְטָר. וְאִם הַשּׁוֹמֵר טוֹעֵן שֶׁנֶּאֶנְסָה, אִם בְּמָקוֹם שֶׁעֵדִים מְצוּיִים, יָבִיא עֵדִים וְיִפָּטֵר, אוֹ יְשַׁלֵּם; וְאִם אֵין מְצוּיִים, יִשָּׁבַע שֶׁהִיא כִּדְבָרָיו, וְיִכְלֹל בִּשְׁבֻעָתוֹ שֶׁלֹּא שָׁלַח בָּהּ יָד וְשֶׁאֵינָהּ בִּרְשׁוּתוֹ, וְאִם טוֹעֵן: נִגְנְבָה, אוֹ אֲפִלּוּ שֶׁאוֹמֵר: פָּשַׁעְתִּי בָּהּ וַהֲרֵינִי מְשַׁלֵּם, מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ שֶׁאֵינָהּ בִּרְשׁוּתוֹ.

מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבעודהכל

בבלי בבא מציעא ל״ד:, בבלי בבא מציעא פ״ג.

רמב״ם שכירות ג׳:א׳, רמב״ם שאלה ופקדון ו׳:א׳

(א) {א} ש״ש דינו כש״ח לענין שאם כופר או שיש טענות אחרות ביניהם וכו׳ וכל הדינים שפירשתי למעלה בש״ח נוהגים נמי בש״ש יתבאר בסמוך:

(א) טען שניזוק החפץ ואיירי במקום שהעדים מצויים האם נאמן בשבועה. הטוש״ע בסעיף א אות א, הביאו דאינו נאמן, ועי׳ במה שכתב בזה הב״י בסי׳ קפז,א, ובמה שכתבתי שם.

שומר שמסר למי שדרך הבעלים להפקיד אצלו ומיעט בשמירתו כגון שומר שכר שמסר לשומר חנם ונאנס האם חייב הראשון. הטור והב״י בסעיף ה אות ה בד״ה אבל אם, הביאו דחייב, והב״י בסי׳ רצא,כו אות כה בד״ה ומ״ש אבל אם, הביא בזה מחלוקת, ועי׳ במה שכתבתי שם.

שומר שמסר לשומר בגוונא דאמרינן דחייב האם חייב אף אם היה שאלה בבעלים. הב״י בסעיף ה אות ה, הביא מהרמב״ם דחייב, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה פט.

(א) לענין שאם כופר פי׳ שאומר שמעולם לא חל עליו דין שומר:

או שיש כו׳ כלומר או שהוא מודה שהוא שומר אלא שאומר כמו שמסרת לידי כן הוא עתה אינו נשבע אלא היסת וע״ל סימן רצ״ו ס״ג:

ישבע שהוא כדבריו פי׳ שנאנסה ממנו בלי פשיעה ושלא שלח בה יד דאם שלח בה יד ברשותו הוא קאי לענין להתחייב באונסין דאל״כ קשה הא כבר נשבע שהוא כדבריו דהיינו נאנס וא״כ ודאי אינו ברשותו ובס״א כתוב שאינו בלא וי״ו וא״ש טפי וי״מ כפשוטא דאעפ״י שכבר נשבע שנאנסה ממנו אפ״ה חיישינן שמא יודע להשתדל ולהחזירו לרשותו וכעין זה בב״מ דף ל״ה דקאמר התם דלמא הדר טרח ומייתי לה כו׳ וכן משמע קצת הל׳ הרמב״ם הועתק בש״ע סי׳ רצ״ה אבל הוא דוחק ועמש״ל סי׳ רצ״ד:

נמצא הגנב הכפל שלו פי׳ אחר שנשבע כמשכ״ל בסי׳ רצ״ה. וכל הדינים שפירשתי למעלה בש״ח כו׳ כתב ב״י אנמצא הגנב הכפל שלו דסמוך לו קאי כו׳ ע״ש:

(א) {א} שומר שכר דינו וכו׳ ויכלול בשבועתו שלא שלח בה יד ושאינה ברשותו לכאורה קשה כיון שנשבע שנאנסה לאיזה צורך ישבע שבועת חנם שאינה ברשותו וי״ל דהיכא דטען נאנסה ע״י לסטי׳ מזויין שלא היה יכול להציל התם צריך שישבע גם כן שלא חזרה לידו ולרשותו לאחר שעבר האונס ושאינה עתה ברשותו ואע״ג דעיקר שבועה של אינה ברשותו איננה אלא במשלם ואינה רוצה לישבע א״נ אף בש״ח אף ע״ג דנשבע שלא פשע בה ושלא שלח בה יד צריך גם כן לישבע דאינה ברשותו כדקאמר רב ששת ג׳ שבועות משביעין אותו וכדלעיל סי׳ רצ״ד ס״ד אבל בש״ש שנשבע שנאנסה משמע שלא תקנו דישבע שאינה ברשותו אפ״ה מדין גלגול חייב לישבע ולכלול בשבועתו שאיננה עתה ברשותו דשמא אף על פי שנאנסה בלסטים מזויין חזרה לרשותו לאחר האונס אבל בטוען שנאנסה דמתה כדרכה א״צ לישבע שאינה ברשותו אלא דבדין שואל ר״ס שמ״ד מבואר דאף במתה מחמת מלאכה צריך לישבע שאינה ברשותו וצריך לומר דנשבע על הנבלה ועורה שהכל אבד ולא הגיעה לרשותו כלום וע״ש:

נמצא הגנב הכפל שלו וכל הדינים וכו׳ פי׳ כל הדינים שכתב בסימן רצ״ה לענין כפל בש״ח נוהגים נמי בש״ש:

בבלי בבא מציעא ל״ד:, בבלי בבא מציעא פ״ג.

רמב״ם שכירות ג׳:א׳, רמב״ם שאלה ופקדון ו׳:א׳

(א) א) ל׳ הטור ומבואר בסי׳ רצו סב וס״ד

(ב) ב) כאיסי בן יהודה בברייתא בפ״ו דב״מ דף פג ע״א

(ג) ג) מבואר במ״ש בסי׳ רצה ס״ב

(א) שלא שלח בה יד ושאינה ברשותו – אע״ג דכבר נשבע שהוא כדבריו והיינו שנאנס׳ מידו או מת מ״מ צריך לישבע שאינה ברשותו משום דאם שלח בה יד כבר נתבא׳ בסי׳ רצ״ב ורצ״ד שמאז עומדת ברשותו אפי׳ לענין אונסין וה״ק ויכלול בשבועתו שלא שלח בה יד ואז אינו ברשותו הא שלח בה יד היתה ברשותו אע״פ שנאנסה וק״ל ועמ״ש לעיל בסי׳ רצ״ה בס״ב בסמ״ע עוד מזה:

(ב) ואם טוען נגנבה או אפילו שאמר פשעתי והריני משלם כו׳ – האי הריני משלם קאי גם אטען נגנבה דהא ש״ש דינו שחייב לשלם בגניבה ואבידה והאי או אפי׳ שאמר פשעתי בה כו׳ אינו מיושב בדברי המחבר דמאי אפי׳ דקאמר אלא שהעתיק ל׳ הטור בקיצור ובטור א״ש שסיים וכ׳ ע״ז ז״ל נמצא הגנב הכפל שלו כו׳ והוא מטעם שנתבאר לעיל בסי׳ רצ״ה דחכמים ז״ל עמדו על דעת הבריות דניחא להו בשומר שירצה לשלם לבעלים קרנם אם יגנב מעצמו מבלי שיצטרכו להעמידו בדין ושבאם יהיה השומר נאמן בזה הם מקנים לו הכפל באם ימצא הגנב ובזה טענת פשעתי בה והריני משלם הוא רבותא דאף ע״ג דאינו נאמן כ״כ שהרי פשע בהפקדון מ״מ כיון שרוצה לשלם בלי העמדה בדין קנה הכפל ועמ״ש בסי׳ רצ״ה.

(א) [ס״א שלא שלח בה יד] לפמש״ל סי׳ רצ״ה ס״ב דכל שבועה לפי ענינה [י״ל] דהכא מיירי בטוען נאנסה לסטים מזויין ואפשר דהדרי׳ לידי׳ ע״כ נשבע שאינה ברשותו עכשיו ואין צריך לדוחק הסמ״ע בזה:

(א) ברשותו – ואע״ג דכבר נשבע שנאנסה או מתה מ״מ צריך לישבע שאינה ברשותו משום דאם שלח בה יד מאז עומדת ברשותו אפילו לענין אונסין וה״ק ויכלול בשבועתו שלא שלח בה יד דאז אינה ברשותו וע״ל סימן רצ״ה (עמ״ש שם ס״ק ה׳). סמ״ע:

מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבהכל

טור שו״ע

טור

{ב} ואם נגנבה בלסטים מזויין והוכר הגנב צריך לפרוע לבעל הבית והוא יעמיד הגנב בדין ואפילו אם נשבע כבר ונפטר קודם והוכר הגנב כיון שנמצא הגנב צריך להעמידו בדין והוא יפרע לבעל הבית:

שולחן ערוך

(ב) נִגְנְבָה בְּלִסְטִים מְזֻיָּן וְהֻכַּר הַגַּנָּב, צָרִיךְ לִפְרֹעַ לְבַעַל הַבַּיִת, וְהוּא יַעֲמִיד הַגַּנָּב בְּדִין. וַאֲפִלּוּ אִם נִשְׁבָּע כְּבָר וְנִפְטָר קֹדֶם וְהֻכַּר הַגַּנָּב, כֵּיוָן שֶׁנִּמְצָא הַגַּנָּב צָרִיךְ לְהַעֲמִידוֹ בְּדִין וְהוּא יִפְרַע לְבַעַל הַבַּיִת.

בית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חבאר הגולהסמ״עהגהות ר' עקיבא איגרעודהכל

(ב) {ב} ומה שכתב ואם נגנבה בלסטים מזויין והוכר הגנב צריך לפרוע לב״ה והוא יעמיד הגנב בדין ואפילו אם נשבע כבר ונפטר קודם והוכר הגנב כיון שנמצא הגנב צריך להעמידו בדין והוא יפרע לב״ה כל זה נתבאר בסוף סימן רצ״ד ושם נתבאר דהיכא דנשבע כבר ונפטר קודם ואח״כ הוכר הגנב חלוק דין ש״ש מדין ש״ח ואין להקשות על זה ממ״ש בסמוך וכל הדינים שפירשתי למעלה בש״ח נוהגים נמי בש״ש די״ל דאנמצא הגנב הכפל שלו דסמיך ליה קאי לומר שכל הדינים שכתב בסי׳ רצ״א לענין כפל כשם שנוהגים בש״ח נוהגים נמי בש״ש ואם נפשך לומר דאכל דינין קאי חוץ מדין זה דנשבע ונפטר ואח״כ הוכר הגנב ולפיכך כתבו אחר שכתב שכל הדינים הנוהגים בש״ח נוהגים בש״ש לומר שדין זה אינו בכלל יקשה למה הוצרך לכתוב דין היה השומר עמו במלאכתו ודין קבל עליו להתחייב אף באונסין או ליפטר מגניבה ואבידה ושבועה היה לו לסמוך גם בהם על מה שכתב שכל הדינים שנוהגים בש״ח נוהגים בש״ש לכך צריך לפרש דאדיני כפל קאי כמו שכתבתי תחלה:

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ב) ואם נגנבה בלסטים מזויין צריך לפרוע פי׳ השומר צריך לפרוע לב״ה מיד והוא יעמוד הגנב בדין דמאחר שנמצא גנב מסתמא יוכל להוציא ממנו אכן אם אינו יוכל להוציא מחזיר לי הבע״ה את הדמים דכיון שנגנבה ממנו בלסתים מזויין הוי אונס ואין נפקותא אלא נפרעון ביני ביני וק״ל:

ואפילו אם נשבע כו׳ פירוש השומר יפרע ואין להמפקיד עסק עם הגנב ומש״ה הקדים לכתוב צריך להעמידו בדין ואח״כ כתב והוא יפרע לומר דאף שכבר העמידו בדין ופסקו הב״ד על הגנב לשלם מ״מ הנפקד ישלם למפקיד והוא יגבה מהגנב ומש״ה קיצר לכתוב וכן הדין אפי׳ אם נשבע כו׳ כדי ללמדינו זה וממנו נלמד בק״ו לאם עדיין לא נשבע ואין בש״ש חילוק בין נשבע ללא נשבע וכמ״ש לשון הגמרא בדרישה בס״ס רצ״ד ע״ש:

(ב) {ב} ואם נגנבה בלסטים מזויין והוכר הגנב וכו׳ נתבאר למעלה סוף סי׳ רצ״ד:

(ד) ד) שם ס״ב ומבואר במ״ש בסי׳ רצד ס״ו

(ה) ע״ש במ״ש שם בשם ה״ה בשם שאר מפרשים שהשומר חייב לטרוח ולדון ואינו חייב לשלם ושזה דעת רבינו הרמב״ם וכבר תמה הסמ״ע מ״ש המחבר שם ל׳ הרמב״ם שאינו כשיטת רש״י וכאן ל׳ הטור שהוא כשיטת רש״י

(ג) נגנבה בלסטים מזויין כו׳ – גם בש״ח נקט הטור והמחבר האי דינא בס״ס רצ״ד ס״ו בלסטיס מזויין וכמ״ש בסמ״ע שם בטעמו:

(ד) צריך לפרוע לבע״ה כו׳ עד והוא יפרע לבע״ה – המחבר העתיק כאן ל׳ הטור שכ״כ גם בסי׳ זה ולעיל ס״ס רצ״ד העתיק המחבר ל׳ הרמב״ם דסוף הלכות שאלה ומ״ה לא הזכיר הטור שם דין פרעון דשומר לבע״ה משום דהרמב״ם ג״כ לא כתבו ושם כתבתי דלרש״י והטור צריך השומר לשלם לב״ה והוא חוזר ומוציאו מהגנב ושהמ״מ כ׳ שהרמב״ם ס״ל דאין על (הגנב) השומר אלא הטירחא ושהב״י כ׳ שי״ל שגם דעת הרמב״ם הוא שהשומר צריך לשלם להבע״ה עכ״פ ומה״ט נמי כ׳ המחבר כאן ל׳ הטור דצריך לפרוע לב״ה כו׳ דס״ל דגם הרמב״ם ס״ל הכי אבל הרמב״ם לא כ׳ זה ולפי מה שהוכחתי לעיל בס״ס רצ״ד שהרמב״ם לא ס״ל כרש״י אלא כמ״ש המ״מ בשמו א״כ גם מ״ש כאן המחבר אינו מכוון שהוא ע״פ שיטת רש״ ובס״ס רצ״ד העתיק ל׳ הרמב״ם שאינו כדעת רש״י ודוק.

(א) [שו״ע] והוכר הגנב. נ״ב ואם החזיר הגנב לבית שומר ואח״כ נאבד בפשיעה היא איבעי׳ דלא איפשיטא בב״ק דף קח א״א כלתה שמירתו. ופטור השומר או כיון דהדרא הדרא לשמירתו וכתבה הרמב״ם סוף הל׳ שאלה ופקדון וסיים הלכך השומר פטור ואם תפסו הבעלים אין מוציאין מידן. גם ביש״ש העתיק האבעיא אלא דפ׳ אם תפס מפקי׳ מיני׳. אולם מהשמטת הטור והרא״ש נ״ל דס״ל כהרמ״ה הובא בשיטה מקובצת שם דלאביי ורבא דס״ל דש״ש עושה עמו דין וכן הש״ח אם רצה עושה עמו דין בודאי דלא כלתה שמירתו ופסקי׳ כוותיהו ע״ש:

בית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חבאר הגולהסמ״עהגהות ר' עקיבא איגרהכל

טור שו״ע

טור

{ג} היו הבעלים עמו במלאכתו בשעה שמשך החפץ לשמור פטור אף מפשיעה כדפי׳ לעיל בשומר חנם:

שולחן ערוך

(ג) הָיוּ הַבְּעָלִים עִמּוֹ בִּמְלַאכְתּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁמָּשַׁךְ הַחֵפֶץ לִשְׁמֹר, פָּטוּר אַף מִפְּשִׁיעָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּדִינֵי שׁוֹמֵר חִנָּם.

בית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבפתחי תשובהעודהכל

(ג) {ג} ומה שכתב היו הבעלים עמו במלאכתו וכו׳ פטור אף משבועה כדפרישית לעיל בש״ח בסוף סימן רצ״א ושם נתבאר דבר״פ השואל יליף מקראי שכל השומרים שוים בדין זה:

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ג) כדפרישית לעיל בש״ת בס״ס רצ״ה ע״ש ובמ״ש שם ועמ״ש עוד בסמוך:

(ג) {ג} היו הבעלים עמו במלאכתו וכו׳ כדפי׳ לעיל בש״ח עיין בסי׳ רצ״א סעיף כ״ט ל׳:

(ו) ה) בסי׳ רצא סכ״ח

(ה) בשעה שמשך כו׳ – כבר נתבאר בס״ס רצ״א דבשעה שמשך דהיינו מתחלת ענין מלאכת השמירה והדומה לו בעינן שיהא עמו ואז לא איכפת לן אף אם אח״כ בשעת אבידה לא יהיה עמו ופטור מה שא״כ איפכא:

(ב) (ס״ג [ס״ד] אמר סתם פי׳ בשעת קבלת המשכון דאם קבל המשכון סתם כבר נעשה ש״ח וכל זמן שאינו מחזיר המשכון לאו כל כמיניה לפסוק ממנו על שמירת ש״ח וכ״כ במרדכי ס״פ האומנין שמשם למד רמ״א דין זה וז״ל בשעת קבלת המשכון אמר שלא אתחייב באחריות כו׳ וכן הוא בתשו׳ מיימון בסי׳ י״א בס׳ משפטים ע״ש בסמ״ע ס״ק ה׳ כתב דאחר קבלת שמירות המשכון צ״ל אח״כ ע״מ והוא תמוה מאוד דודאי אחר שקבל השמירה סתם אינו יכול להפטר אפי׳ באמירות ע״מ ורמ״א דנקיט כאן ע״מ לאו ללישנא דדוקא נקטי׳ ובמרדכי עצמו אין שם ל׳ ע״מ ובד״מ ראיתי בהעתק שהעתיק רמ״א דברי המרדכי והזכיר שם ל׳ ע״מ ושם מיירי מעיקר׳ אלא פשוט לענ״ד דהאי ע״מ אינו מעלה ולא מוריד דמעיקרא פטור בכל גווני ואח״כ אינו יכול לפטור עצמו בשום גווני כנלע״ד:

(ב) קבל – וע״ל סימן ס״ו ס״מ וסי׳ צ״ה ס״א בהג״ה וסימן רצ״א סכ״ז וסימן רצ״ד ס״ה ורצ״ו ס״ה וסי׳ ש״א ס״ד ועיין בתשובת ר״י לבית לוי סי׳ פ״ח בתשובת ן׳ לב ס״א סי׳ צ״ה וצ״ו:

(א) היו הבעלים עמו במלאכתו – ע׳ בשו״ת חוט המשולש ח״ד מספר התשב״ץ בטור השני סי׳ כד. אי׳ שם שאלה ראובן הביא לו שמעון עשרה שקלי זהב וא״ל שיעשה לו מהם אצעדה כו׳ ושמעון מסייע בהתכתו כו׳ ובבואו ליקח האצעדה לא נמצאת ולא נודע מה היה לה כו׳ מה יהיה משפט ראובן עם שמעון אם חייב לפרוע לו דמי הזהב או לא. ואם הוא פטור אם חייב שמעון ליתן לראובן שכר פעולתו. והשיב ע״ז באריכות ובסוף דבריו כתב וז״ל אמנם מצד מה שנתעסק עמו במלאכ׳ נראה פשוט דהוי שמירה בבעלים שהרי קודם שקבל ממנו הזהב ונתחייב בשמירתו כבר היה שמעון שאול לו שקבל ממנו הבדולח וישב אצלו והתחיל לסייעו ואז קבל מידו הזהב והנה עשיית החפץ הוא כולו לתועלת ראובן א״כ דבר פשוט הוא דהוי פשיעה בבעלים לפטור כו׳ ומאחר שהוכחנו שהוא פטור נראה פשוט שחייב שמעון לתת לו דמי פעולתו בדינא ובדייני עכ״ל וע׳ בקצה״ח ובנה״מ ובתשו׳ בית דוד חח״מ סי׳ א׳ מ״ש בדין זה והעתקתי לשונם בנ״צ ושם נשאתי ונתתי בדבריהם באריכות ע״ש המסקנא לדינא בזה:

בית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבפתחי תשובההכל

טור שו״ע

טור

{ד} ואם קבל עליו השומר להתחייב אף באונסין או שהתנה ליפטר מגניבה ואבידה ומהשבועה הכל לפי תנאו:

שולחן ערוך

(ד) קִבֵּל עָלָיו שׁוֹמֵר שָׂכָר לְהִתְחַיֵּב אַף בָּאֳנָסִים, אוֹ שֶׁהִתְנָה לִפָּטֵר מִגְּנֵבָה וַאֲבֵדָה וּמִשְּׁבוּעָה, הַכֹּל לְפִי תְּנָאוֹ. {אָמַר סְתָם: עַל מְנַת שֶׁלֹּא אֶתְחַיֵּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ, פָּטוּר אֲפִלּוּ מִפְּשִׁיעָה (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק הָאֻמָּנִים).}

מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרחכמת שלמהפתחי תשובהעודהכל

בבלי בבא מציעא צ״ד.

רמב״ם שכירות ב׳:ט׳

(ד) {ד} ומה שכתב ואם קבל עליו השומר להתחייב אף באונסין או שהתנה ליפטר מגניבה ואביד׳ ומהשבועה הכל לפי תנאו משנה וגמרא בס״פ הפועלי׳ ונתבאר בסוף סימן רצ״א שאם התנה להתחייב באונסין אפילו בדברים בלא קנין חייב:

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(א) כתב המרדכי ע״ג תשובת מוהר״ם על א׳ שהלוה לחבירו על משכון והתנה עמו ע״מ שלא אתחייב באחריותו פטור אפילו מפשיעה ואפילו שואל שהתנה כן פטור לגמרי דכך הלשון משמע:

(ד) ואם קיבל עליו השומר כו׳ בס״פ הפועלים ובס״ס רצ״א נתבאר שאפילו בדברים בלא קנין ובלא משיכה נתחייב ב״י וכ״כ רבינו נקמן סי׳ ש״ז:

(ד) {ד} ואם קיבל עליו השומר להתחייב אף באונסין עיין לעיל בסי׳ רצ״א סעיף כ״ח:

בבלי בבא מציעא צ״ד.

רמב״ם שכירות ב׳:ט׳

(ז) ו) שם ס״ד מבואר במשנה בגמ׳ בפ״ו דבבא מציעא דף צ״ד ע״א

(ו) אמר סתם ע״מ כו׳ – וז״ל תשובת מיימוני דספר משפטים סי׳ י״א ש״ש או שואל שאמרו מעיקרא איני מקבל אחריות עלי פטור מכולם אפי׳ ש״ח לא הוה עכ״ל צ״ל דוקא בדאמר מעיקרא כן מהני בלא ע״מ משא״כ אם קיבל השמירה מעיקרא צ״ל אח״כ ע״מ ודו״ק:

(א) קיבל עליו שומר שכר כו׳ – ע״ל סי׳ ס״ו ס״מ וצ״ה ס״א בהג״ה ורצ״א סכ״ז וש״א ס״ד ודו״ק ורצ״ה ס״ה ורצ״ו ס״ה עיין בתשו׳ ר״י לבית לוי סימן ס״ח סוף ד׳ קמ״ט ובתשוב׳ ן׳ לב ס״א דף קנ״ה.

(ב) ומשבוע׳ כו׳ – ומ״מ מפסיד שכרו המגיע לו כ״כ בתשו׳ ר״א ן׳ ששון והביא ראיה ממאי דאמרי׳ לעיל סימן ס״ו ס״מ ור״ס ש״א והאריך עיין שם.

(ג) אמר סתם כו׳ – כ״כ בתשובת מהר״ם ובתשובת מיימוני לספר משפטים סי׳ י״א ואגודה ס״פ האומנים כת׳ הסמ״ע ס״ק ו׳ וז״ל תשובת מיימוני ש״ש או שואל שאמרו מעיקרא איני מקבל אחריות עלי פטור מכולם אפילו ש״ח לא הוי עכ״ל צ״ל דוקא בדאמר מעיקרא כן מהני בלא על מנת משא״כ אם קיבל השמירה מעיקרא צ״ל אח״כ ע״מ עכ״ל ואיני מבין דבריו דאי אתא לאפוקי בשעת קבלת השמירה הא ליתא דהא בהדיא איתא במרדכי והגהת מיימוני שם דאם אומר בשעת הקבלה איני מקבל אחריותו לא הוי אפי׳ ש״ח וכ״כ המחבר לעיל סי׳ ע״ב ס״ז ואי אתא לאפוקי כשנסתלקו זה מזה אחר שכבר קבל השמירה פשיטא דע״מ נמי לא מהני וכן משמע במרדכי והגהת מיי׳ שם דאין חלוק בין אמר לשון ע״מ או סתם איני מקבל עלי אחריות וגם הר״ב סירכא דלישנא דהמרדכי והגה׳ מיי׳ נקט ע״ש ומאי דאמרי׳ בעלמא כל האומר ע״מ כאומר מעכשיו דמי אין ענינו לכאן וק״ל ע״כ עיין בתשו׳ רשד״ם סי׳ קמ״א.

(ג) תנאו – ומ״מ מפסיד שכרו המגיע לו כ״כ בתשובת מהר״א ששון סי׳ ע״ג והביא ראיה מלעיל סימן ס״ו ס״מ ור״ס ש״א והאריך ע״ש. ש״ך:

(ד) סתם – וז״ל תשובת מיי׳ שומר שכר או שואל שאמרו מעיקרא איני מקבל אחריות עלי פטור מכולם ואפילו שומר חנם לא הוי ע״כ וצ״ל דוקא כדאמר מעיקרא כן מהני בלא ע״מ משא״כ אם קבל השמירה מעיקרא צ״ל אח״כ ע״מ עכ״ל הסמ״ע ואיני מבין דבריו דאי אתא לאפוקי כשנסתלקו זה מזה אחר שקבל השמירה פשיטא דע״מ נמי לא מהני וכן משמע במרדכי והגמיי׳ שם דאין חלוק בין אמר לשון ע״מ או סתם איני מקבל אחריות ואי אתא לאפוקי בשעת קבלת השמירה הא ליתא דהא בהדיא איתא שם דאם בשעת הקבלה אומר איני מקבל כו׳ לא הוי אפי׳ שומר חנם וכ״כ המחבר בסי׳ ע״ב ס״ז ומאי דאמרינן בעלמא כל האומר ע״מ כאומר מעכשיו דמי אין ענינו לכאן עיין בתשובת רשד״ם סי׳ קמ״א. שם:

(א) אמר סתם כו׳ – כמ״ש במנחות קט א׳ יצא הא כו׳ נעשה כו׳ אע״ג דכי אמר הרי עלי עולה חייב אף באונסין כי אמר הכי פטור אף מפשיעה ואף שי״ל דנעשה כאלו אמר ע״מ שאהרגנה מ״מ כיון שאמרו נעשה כאומר כו׳ אלמא דה״נ כה״ג:

(א) שלא אתחייב באחריותו – עמ״ש בסי׳ ע״ב סקי״ד.

(ב) [הגה] אפי׳ מפשיעה. נ״ב ומבואר שם אפי׳ במזיק ממש פטור. ולענ״ד נראה מלשון רש״י במנחו׳ משמע בהיפך. ועיין תשו׳ לחם רב סי׳ רכב:

בהג״ה: אמר סתם ע״מ שלא אתחייב באחריות וכו׳ – נ״ב: עיין בסמ״ע ובש״ך ס״ק ג׳ תמה עליו ולפענ״ד נראה בכוונתו דס״ל להסמ״ע דבשומרין לא הוי תכ״ד כדיבור דמי והיינו או דס״ל הסוברים דשמירה הוי כדיבור בעלמא ולא בעי קנין. וכיון דהוי כדיבור בעלמא בלי מעשה ס״ל כדעת הרמב״ם והמחבר לעיל סימן רנ״ה דבהקדש לא הוי תכ״ד כדיבור וא״כ ה״ה בשומרין והכל הוי בכלל הקדש דכל מה דנגמר בדיבור לא אמרינן בי׳ תכ״ד כדיבור דמי או להיפך דס״ל דשומרין בעי משיכה כמ״ש לעיל סי׳ רצ״א פלוגתא זו. וכיון דבעי משיכה א״כ עשה קנין בגוף הדבר ויסבור הסמ״ע כדעת הטו״ז באהע״ז סימן ל״ח באם נתן מתנה לאחר לא הוי תכ״ד כדיבור. והנה הב״י כתב בסי׳ ל״ח באהע״ז שם דהיכי דהוי כדיבור אחד הוי כדיבור. והטו״ז חולק שמה וס״ל דאין חילוק והסמ״ע מחלק כך דהיכי דאומר בלשון ע״מ אז מורה דהוי דיבור אחד. אבל שלא ע״מ לא הוי דיבור אחד. ולכך זה הוי כוונת הסמ״ע דאם מתנה תחלה שאינו מקבל אחריות א״כ הרי לא קבל עליו שמירה כלל. א״כ אם קבל השמירה באופן המועיל הן בדיבור להסוברים כן. הן במשיכה לאידך דעה עכ״פ בין כך או כך לא הוי כדיבור לכך אם אמר ע״מ יכול לחזור בו. ואם לא אמר ע״מ אין יכול לחזור בו כן נ״ל להמליץ בעד הסמ״ע והוא נכון בעז״ה:

(ב) להתחייב אף באונסים – ע׳ בתשובת בית אפרים חח״מ סי׳ כ״א הבאתיו לעיל סי׳ קכ״ט ס״א בד״ה בעד יום. מבואר מדבריו דאם הוצרך הש״ש ליתן משכון לא מהני תנאו בלא קנין דהא דמתחייב אף בדברים. הטעם הוא משום דבההוא הנאה דנפיק עליה קלא דמהימן הוא גמר ומשעבד נפשיה והכא לא שייך טעם זה דהא קמן דלא הימניה ע״ש. ואני בענ״ד עמדתי על זה מדברי הג״א ס״פ הפועלי׳ ע״ש:

טור שו״ע

טור

{ה} שומר שכר שמסר לאחר לא מיבעיא אם מסרו לשומר חנם שהוא חייב אלא אפילו מסרו לשומר שכר חייב אלא שפעמים פטור כשמסרו לשומר שכר כגון שהבעלים רגילים להפקיד בידו אבל אם מסרו לשומר חנם לעולם חייב מפני שמיעט בשמירתו ומיהו אם יש לשני ראיה במה שיפטר בו הראשון פטור כיצד אם יש עדים לשומר שני שמתה או נאנסה פטור גם הראשון:

שולחן ערוך

(ה) שׁוֹמֵר שָׂכָר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר אַחֵר, נִתְבָּאֵר מִשְׁפָּטוֹ בְּסִימָן רצ״א.

מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עסמ״עעודהכל

בבלי בבא קמא י״א:, בבלי בבא מציעא ל״ו., בבלי בבא מציעא מ״ג.

רמב״ם נזקי ממון ד׳:י״א, רמב״ם גזילה ואבידה ג׳:ב׳, רמב״ם שכירות א׳:ד׳, רמב״ם שכירות א׳:ו׳

(ה) {ה} ש״ש שמסר לאחר ל״מ אם מסרו לש״ח שהוא חייב אלא אפי׳ מסרו לש״ש חייב אלא שפעמים פטור כשמסרו לש״ש כגון שהבעלים רגילים להפקיד בידו נתבאר בסי׳ רצ״א ומ״ש אבל אם מסרו לש״ח לעולם חייב מפני שמיעט בשמירתו כ״כ הרמב״ם ז״ל בפ״א מהלכות שכירות וז״ל אם היה דרך הבעלים להפקיד תמיד דבר זה אצל השומר השני ה״ז השומר הראשון פטור מלשלם והוא שלא ימעט שמירתו כיצד ימעט שמירתו כגון שהיה מופקד אצלו בשכר והפקידו אצל אותו השני בחנם או שהיה שאול אצלו והפקידו אצל אותו השני בשכר הואיל ומיעט שמירתו פושע הוא ומשלם אע״פ ששאל או שכר בבעלים הרי היא הוציא הדבר השמור מידו ליד שומר אחר עכ״ל וכתב ה״ה והיא שלא ימעט שמירתו וכו׳ דעת רבינו בזה נראה נכון דעד כאן לא אמרינן שכל זמן שדרך המפקיד למסור לשני הפטור אלא מפני גילוי הדעת שכבר גילה דעתו שהוא מאמינו לשני לפיכך אין לו טענה על הראשון וזה הוא כשהשמירות שוות אבל כשגרע הראשון השמירה ודאי המפקיד כבר גילה דעתו שהוא חפץ עתה בשמירה מעולה וזה הראשון פחתה ואין לך פשיעה גדולה מזו ומ״ש אע״פ ששאל או שכר בבעלים וכו׳ נ״ל טעמו לפי שאע״פ שהשואל בבעלים ופשע פטור דוקא כשמתה הבהמה או נאבדה בפשיעתו ברשותו אבל כשמסרה לשני הראשון מתחייב באותה שעה שמתה הבהמה ברשות השני ואין שאלה בבעלים פוטרת אלא לשומר ששאל הבעלים אבל לא לשומר שני שלא שאל הבעלים והראשון מתחייב על רשות השני זה נראה וצ״ע עכ״ל:

[בדק הבית: ול״נ שטעמו של הרמב״ם משום דפשיעה דמפטר בה כשבעליו עמו וכו׳ וכתב בכ״מ פ׳ א׳ מה׳ שכירות:]

ומ״ש ומיהו אם יש לשני ראיה במה שיפטר בו הראשון פטור כיצד אם יש שם עדים לשומר שני שמת או נאנס פטור גם הראשון נתבאר בסימן רצ״א ושם נתבאר דה״ה אם השומר הראשון יכול לישבע שנאנס אם ראה הוא שפטור אע״פ שאין שם עדים ומשמע מדברי רבינו דאפילו ש״ש שמסר לש״ח אם יש לשני ראיה במה שיפטר בו הראשון פטור וכן נראה מדברי הרמב״ם ז״ל בפ״א מהלכות שכירות ואע״פ שכתבתי בסימן הנזכר דטעמא דיהב הרי״ף לפטור היכא דאיכא עדים דנטרה שומר שני כי אורחיה ונאנסה משום דאף על פי שלא הו״ל רשות למסור פקדונו ביד אחר בדיעבד לא מקרי פשיעה וש״ש שמסר לש״ח כתבתי בסמוך בשם הרמב״ם ז״ל דהוי פושע י״ל דלא אמר הרמב״ם דהוי פושע אלא לענין דאין לפטרו מטעם שהיה המפקיד רגיל להפקיד אצל השומר השני והיינו לענין דלא מהימן שומר שני בשבועה שנאנס אבל היכא שידוע שנאנס ע״פ עדים או ע״פ שבועת שומר ראשון פטור היא:

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ה) אלא אפילו מסרו לש״ש שלא מיעט בשמירתו ג״כ חייב אפילו באונסין דיכול למימר את מהימנית לי בשבועה ולא אחר. ואע״ג דדין זה פשוט במכ״ש מש״ח שמסר לש״ש דחייב (דלעיל סי׳ רצ״א) מ״מ סיפא איצטריכא ליה דאפי׳ ש״ש לפעמים פטור וגם בא לאשמעינן דאם מסרו לש״ח אפי׳ רגיל לא מהני וכמו שסיים. משא״כ בש״ח שמסר (לש״ח) [לש״ש] והא דלא אשמעינן דרבותא דאפילו מסרו לשואל דעילויי עליייה לשמירתו נמי חייב דאדרבה כשמסרו לשואל פשיטא דחייב אפיל מתה מחמת מלאכה שהרי שלח ידו בפקדון בשאלה זה (וכ״כ הב״י לקמן בסימן שמ״ב בשם ריטב״א דדוקא שוכר ושואל אינם חייבים (באונסים) כששואלים או שוכרים אותו לאחרים וע״ש) שהבעל מסרו לידו בתורת שמירה ולא להשתמש בו והוא מסרו ליד אדם המשתמש בו וכבר נתבאר לעיל ר״ס רצ״ב דהיכא ששלח יד בפקדון אפילו נאנס אח״כ ממנו חייב:

כגון שהבעלים רגילין להפקיד כו׳ אע״פ שלא הזכיר רבינו תמיד אין להביא מזה ראייה לדברי ב״י שכתבתי לעיל שי׳ רצ״ה סכ״ה די״ל דרגיל היינו תמיד דהא ודאי פשוט שמלת תמיד הנזכר שם בסי׳ רצ״ה לא תמיד ממש הוא בני הפסק אלא ר״ל שרגיל להפקיד בידו אבל מ״מ בעינן שהפקיד בידו כמה פעמים וכמ״ש לעיל ע״ש:

אבל אם מסרו לשומר חנם כו׳ כ״כ הרמב״ם בפ״א דשכירות ל׳ המ״מ הביאו הב״י ע״ש:

ומיהו אם יש להשני ראיה וכב״י ה״ה שהראשון נאמן בשבועה (ומש״ר לעולם חיוב היינו לאפוקי רגיל ושבועת השני) ולעולם זה לבד נקרא פושע ולא לענין דהוה כתחילה בפשיעה וסופו באונס דהוא חייב כיון שהאונס לא הוה מחמת פשיעה וכמ״ש בסי׳ רצ״א:

כיצד אם יש עדים כו׳ לעיל סי׳ רצ״ד נתבאר דהרא״ש ס״ל דאעפ״י שיש עדים שמתה או נאנסה בעינן שישבע שלא פשע ומה שנקט רבינו אם יש עדים שמתה כו׳ מילתא פסיקא נקט אליבא דכ״ע ור״ל אפי׳ לר״י דחולק שם בס״ד וה׳ על הרא״ש אינו נפטר כאן אלא בעדים שמתה אבל א״ל דאפילו הרא״ש מודה הכא דנאמן השומר השני אפשיעה בשבועה כיון שיש עדים אמיתה דז״א דהא בס״ס רצ״א כתב דלא ישאר עליו שום שבועה משמע אפי׳ שבועת פשיעה ודו״ק:

(ה) {ה} שומר שכר שמסר לאחר ל״מ וכו׳ ע״ל בסי רצ״ה סעי׳ כ״ה:

ומ״ש אלא שפעמים פטור כשמסרו לש״ש כגון שהבעלים רגילים להפקיד בידו וכו׳ משמע דדוקא כשהש״ש זה מסרו לש״ש אחר פטור כשהבעלים רגילים להפקיד בידו אבל כשהש״ש מסרו ליד ש״ח לעולם חייב וכן נראה מדברי הרמב״ם בפ״א משכירות וביאר ה״ה טעמו ומביאו ב״י וע״ש כי כתב דברים נכונים בענין זה:

ומ״ש אלא אפי׳ מסרו לש״ש חייב איכא למידק דהו״ל למימר אפי׳ מסרו לשואל דחייב באונסין נמי חייב ול״ק מידי דאדרבא התם פשיטא דחייב הש״ש באונסין דכיון דהשואל נתחייב באונסין לשלם לש״ש היאך יהא הש״ש עושה סחורה בפרתו של חברו ותו דפושע הוא דכיון דאינו אלא שומר בלבד היאך מסרה ליד אחר לעשות בה מלאכתו מיהו בהא איכא למימר דהו״ל לאשמועינן היכא דמסרה לשומר אחר שלא יעשה בה מלאכתו אלא שישמרנה בלבד והתנ׳ עמו להתחייב אף באונסין כדין שואל דאפי׳ בבה״ג חייב אלא צ״ל כדפי׳ דהתם פשיטא היא דחייב מטעם דהיאך עושה זה סחורה בפרתו של חברו וק״ל:

בבלי בבא קמא י״א:, בבלי בבא מציעא ל״ו., בבלי בבא מציעא מ״ג.

רמב״ם נזקי ממון ד׳:י״א, רמב״ם גזילה ואבידה ג׳:ב׳, רמב״ם שכירות א׳:ד׳, רמב״ם שכירות א׳:ו׳

(ז) נתבאר משפטו בס״ס רצ״א – ע״ש מסכ״א ואילך גם בטור בסי׳ זה כ׳ מדינים אלו ע״ש:

מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עסמ״עהכל

טור שו״ע

טור

{ו} שמור לי ואשמור לך הוי שמירה בבבעלים כדפרישי׳ לעיל בשומר חנם אלא א״כ יאמר שמור לי היום ואשמור לך למחר דהשתא הוו שומרי שכר זה לזה:
{ז} אמר השאילני כליך ואשאילך גם את שלי או שמור לי ואשאילך או השאילני ואשמור לך כולם נעשו שומרי שכר זה לזה שהרי אין כל הנאה שלו שהרי הוא משאיל לחבירו כליו או שומר לו תחת מה שמשאיל לו והרמ״ה כתב בהשאילני ואשאילך ושמור לי ואשאילך או השאילני ואשמור לך דהוי שמירה ושאלה בבעלים אא״כ אמר השאילני היום ואשאילך למחר אבל רש״י פירש באלו שאינו שמירה בבעלים שאין כאן בעלים של כלים במלאכתו של שומר ואפשר שדעת הרמ״ה כשמשאיל וגם שאל ממנו כליו הרי הוא עמו במלאכתו לשמור לו כליו השאול בידו וזה ניחא בהשאילני ואשאילך אבל שמור לי ואשאילך אין המפקיד שהוא המשאיל עם הנפקד שהוא השואל אלא כליו שאול לו ואין זה נקרא בעליו עמו והשאילני ואשמור לך אין המשאיל עם השואל כלל לא הוא ולא כליו.

שולחן ערוך

(ו) הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: שְׁמֹר לִי וְאֶשְׁמֹר לְךָ, {יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא הַדִּין הַשְׁאִילֵנִי וְאַשְׁאִילְךָ (טוּר ס״ז בְּשֵׁם הרמ״ה וּמַהֲרִי״ק שֹׁרֶשׁ ע״ז),} הֲרֵי זֶה שְׁמִירָה בִּבְעָלִים. אָמַר לֵהּ: שְׁמֹר לִי הַיּוֹם וְאֶשְׁמֹר לְךָ לְמָחָר, הַשְׁאִילֵנִי הַיּוֹם וַאֲנִי אַשְׁאִילְךָ לְמָחָר, שְׁמֹר לִי הַיּוֹם וְאַשְׁאִילְךָ לְמָחָר, הַשְׁאִילֵנִי הַיּוֹם וְאֶשְׁמֹר לְךָ לְמָחָר, כֻּלָּם נַעֲשׂוּ שׁוֹמְרֵי שָׂכָר זֶה לָזֶה. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים (דְּהַשְׁאִילֵנִי וְאַשְׁאִילְךָ) וּשְׁמֹר לִי וְאַשְׁאִילְךָ אוֹ הַשְׁאִילֵנִי וְאֶשְׁמֹר לְךָ, אֲפִלּוּ בְּחַד יוֹמָא, הָוֵי הַשּׁוֹמֵר שׁוֹמֵר שָׂכָר וְלֹא מִקְרֵי שְׁמִירָה בִבְעָלִים (טוּר ס״ז בְּשֵׁם רַשִׁ״י ונ״י פֶרֶק הָאֻמָּנִין וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמַּפְקִיד).}

מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןנתיבות המשפט ביאוריםחכמת שלמהפתחי תשובהעודהכל

בבלי בבא מציעא פ׳:, בבלי בבא מציעא פ״א., בבלי בבא בתרא מ״ג:

רמב״ם שכירות י׳:ב׳

(ו) {ו} שמור לי ואשמור לך הוי שמירה בבעלים כדפרישי׳ לעיל בש״ח אא״כ יאמר שמור לי היום ואשמור לך למחר וכו׳ בפ׳ האומנין (בבא מציעא פ.) תנן שמור לי ואשמור לך ש״ש ובגמ׳ ואמאי שמירה בבעלים היא אמר ר״פ דאמר ליה שמור לי היום ואשמור לך למחר ופרש״י ואמאי שמירה בעלים היא. בעליו של חפץ זה שנגנב במלאכתו של שומר היה שאף הוא משמר היה וכתיב אם בעליו עמו לא ישלם ודרשינן לקמן עמו במלאכתו: ואני אשמור לך למחר. דלאו במלאכתו הוא השתא ועיין במרדכי פרק חזקת:

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ב) וכ״כ נ״י פ׳ האומנין ד׳ ק״ט ע״ב בשם הראב״ד וכ״ה תשובת מוהר״ם במרדכי פ׳ השואל ע״ב ופ׳ המפקיד דף קל״ז ע״ד והאריך שם בתשובה בזו אבל במרדכי ריש פ׳ השואל פסק כדברי הרמ״ה וכתב מהרי״ק שורש ש״ז שזו התשובה היא דברי הראב״ן ולא מוהר״ם שלא יהיו דבריו סותרות זו את זו והרמב״ם פ״ו מהלכות שכירות כתב כדברי הרמ״ה וכתב מהרי״ק שורש קכ״ה השאילני ואשאילך הוי כש״ש ואפילו לדברי הרמ״ה דחשיב ליה שמירה בבעלים היינו שכ״א יש לו דבר השאלה בבעלים אבל אם ראובן הניח משכון ליד לוי בעד שמעון ושמעון השאיל לראובן פשיטא דלא מקרי שמירה בבעלים הואיל ואין שמעון שומר החפץ אלא מונה ביד אחר וע״ש ועיין בתשובת מהרי״ק שורש ק״ד וקל״א וקנ״ה:

(ו) והרמ״ה כתב בהשאילני ואשאילך כו׳ בב״מ דף פ״א ת״ר שמור לי ואשמור לך השאילני ואשאילך השאילני ואשמור לץ כולם נעשו ש״ש זה לזה ואמאי שמירה בבעלים היא אמר רב פפא דאמר ליה שמור לי היום ואשמור לך נמחר ע״כ. ופירש״י דקושיא שמירה בבעלים היא אשמור לי ואשמור לך לחוד קאי והרמ״ה ס״ל דאכולה ברייתא קאי וכן אוקימתא דר״פ אכולה ברייתא קאי. וכתב ב״י שדעת הרמב״ם פ״י דשכירות נראה כדעת הרמ״ה שכתב ז״ל כל האומר לחבירו שמור לי ואשמור לך הוה שמירה בבעלים א״ל שמור לי היום ואשמור לך למחר כולם נעשים ש״ש זה לזה עכ״ל ולא משמע כן מדברי רבינו דא״כ לא היה כתבו רבינו להאי דינא בשם הרמ״ה אלא בשם הרמב״ם ולפחות היה מזכיר גם להרמב״ם ובאמת שאין בדברי הרמב״ם הכרע כלל ואדרבה מריש דבריו משמע איפכא שלא הזכיר גבי שמירה בבעלים אלא שמור לי ואשמור לך משמע דאינך לאו שמירה בבעלים הן ומ״ש בכולהו בבות היום ולמחר לאו למידק מיניה דדוקא למחר אבל אם א״ל השאילני ואשאילך עתה מיד הוה שמירה בבעלים אלא רבותא קאמר אעפ״י שא״ל שמור לי ואשאילך למחר ונאבדה מהשומר באונס היום קודם שהשאיל לו אפ״ה מיקרי ש״ש וחייב בשביל שכר השאלה שהיה זה [מבטיחו] להשאילו למחר וא״ת אי משום הא לא הוה איצטריך למיכתב בכולהו בבות היום ולמחר דממ״ש ברישא היום ולמחר הוה שמעינן לאי בבות זה לאו כלום הוא דהרמב״ם נמשך בזה אחר ל׳ הברייתא כדרכו והברייתא ע״כ בכולהו בבי ר״ל היום ומחר וגם לפירש״י צריכין אנו לומר כן דהא ודאי אחר דשני ר״פ ואוקמא בהיום ומחר כולה ברייתא בהכי מיירי דדוחק לחלק וא״כ קשה הא לרש״י באינך בבי אפילו בלא היום ומחר הוי ש״ש ואמאי ליערבינהו לתנינהו בברייתא בחדא אלא ש״מ כדכתיבנא דבאינך בבי הוה היום ומחר רבותא ולאו דוקא ל״נ שדעת הרמב״ם נוטה יותר לדעת רש״י אלא שאינו מוכרח לא זה ולא זה ולהכי לא הזכירו רבינו כנ״ל. שוב מצאתי שב״י עצמו חזר ביה בכ״מ וכתב דאפשר דדעת הרמב״ם כדעת רש״י אבל כתב מילתא בלא טעמא ע״ש ודו״ק:

(י) תשובה היינו עובדא כו׳ שם בתר הך ברייתא הנ״ל גרסינן הנהו בי תרי דהוו קמסגי באורחא חד אריך וחד גוץ אריכא רכיב חמרא והו״ל סדינא גוצא מכסי סרבלא וקא מסגי אכרעא כי מטו לנהרא שקולי לסרבלא אותביה עלוי חמרא ושקלא לסדינא דההוא ואכסי ביה שטפוה מיא לסדינא אתא לקמיה דרבא חייביה אמרו רבנן לרבא אמאי שאלה בבעלים היא איכסיף לסוף איגלאי מילתא דבלא דעתיה שקלוה ובלא דעתיה אותבוה עכ״ל הגמרא. והנה מדאכסיף רבא ש״מ דאפי׳ בהשאילני ואשאילך נמי שייך שמירה בבעלים. ויש לדקדק אמאי לא השיגו הרא״ש ורבינו על רש״י מעובדא זו ואיך מיתרצי לה רש״י (ב״י יישב קושיא זו כמ״ש בסמוך) וע״ק תרתי ל״ל להרא״ש לעובדא וברייתא ועוד מאי כדתניא כו׳ ועוד תניא מיבעי׳ ליה וע״ק רבינו כשסיים וכתב ז״ל וזהו כדברי הרמ״ה דמשמע שהרא״ש לגמרי ס״ל כהרמ״ה מנ״ל דילמא דוקא בהשאילני ואשאילך לחוד ס״ל כוותיה משום דמסתבר טעמיה וכמש״ר עצמו לעיל אבל לא באינך. ונראה ליישב דודאי גם הרא״ש ורבינו ידע שאין ראיה ברורה מההוא עובדא לסתור דברי רש״י שכבר נשמר רש״י בעצמו מזה בפירושו שכתב ז״נ שאלה בבעלים היא שבשעת השאלה היה המשאיל במלאכתו של שואל ונושא סרבל שלו על חמורו ומעביר לו על אמת המים עכ״ל כלומר דההוא דרכיב חמרא לא לקח סרבל של חבירו להתכסות בו אלא לנושאו על חמורו להעביר לו אמת המים ואינו ענין להשאילני ואשאילך דאין כאן אלא שואל ומשאיל לבד ואפילו את״ל דההוא דרכיב חמרא נתכשה בסרבל ל״ד לשאר שואל דעלמא דכל הנאה שלו אבל הכא בעל החמור היה עוסק במלאכתו של בעל הסרבל לנשאו על החמור ולהעבירו על אמת המים אבל בהשאילני ואשאילך לעולם ש״ש הוא ולא שייך שמירה בבעלים זו סברת רש״י ומש״ה לא השיגו מיניה על רש״י (וכ״כ ב״י בתשובת קושיא זו דלא קשה על רש״י מהא) אבל (המ״מ) [מ״מ] לא מסתבר להרא״ש לפרש כן דא״כ הנהו רבנן דאותביה לרבא שאלה בבעלים היא העיקר חסר מן הספר דהו״ל לפרושא למימר כיון דאינהו לא מתהני מידי שמירה בבעלים היא (וא״ל שהמעשה היה ידוע דהא רבא לא ידע גופא דעובדא היכי הוה דהא אמרינן התם לסוף איגלאי מילתא כו׳) ומדאותבוה ליה בסתמא ש״מ שהיה פשוט להם דבהשאילני ואשאילך נמי שייך שמירה בבעלים ומברייתא הנ״ל למדו כן דכיילי להשאילני ואשאילך בהדי שמור לי ואשמור לך משום דחדא דינא אית להו ואפשר שגם הזכירה בברייתא בהדיא בקושייתם אלא שהמסדר קיצר מלהזכיר בקושיית הברייתא לפי שסמך אמה שהזכירה כבר לפני זה ועלה מייתי שם ההוא עובדא וזהו שהאריך הרא״ש להביא העובדא והברייתא דאי מברייתא לחוד היה אפשר לדחות ולומר דפירכא ואמאי שמירה בבעלים היא ואוקימתא דרב פפא אשמור לי ואשמור לך לחוד קאי וכן פירש״י. וכן מעובדא לחוד נמי אין ראיה דהא אפשר לפרש כפירש״י וכמ״ש אלא עיקר הראייה הוא דלרש״י העיקר חסר בקושיות רבנן לרבא משא״כ לדעת הרא״ש דאותבי ליה שפיר וסמכי אברייתא וכמ״ש וז״ש הרא״ש ושאלה בבעלים היא כדתניא כו׳ כלומר מאי דאותביה ליה לרבא שאלה בבעלים משום דסמכא אברייתא דקתני שמור לי כו׳ והשתא אתא נמי שפיר דל״ת על רבינו מנ״ל דהרא״ש ס״ל כהרמ״ה דילמא שאני האי עובדא דהרא״ש שמה שנטל האחד גלימא של חבירו הוא לטובה והנאת חבירו שהיה כבידה עליו וליכא אלא חד שואל ומשאיל ומש״ה הוה שמירה בבעלים די״ל דמאריכות לשונו דהרא״ש למד רבינו שדחה סברא זו של רש״י וכמ״ש. מיהו בלאה״נ לאו קושיא היא דאיכא למימר דדיוקו דרבינו ממ״ש השואל ובאו לסטים ונטלו האחר מה יהיה דינו בנשאר וגם הרא״ש השיב הילכך הנשאר היה של בעלים דמלשון האחר ומלשון הנשאר משמע ודאי דאפילו נטלו הלסטים לסרבל הכבידה אפ״ה צריך להחזיר זה את הקלה לבעליה ואינו יכול לומר לבעלים שלם לי סרבלאי ואעפ״י דכל הנאה היה של בעל הסרבל הקלה ולא שייך שמירה בבעלים גבי אבידת הסרבל הכבידה לדעת רש״י אלא לאו ש״מ דס״ל להרא״ש כהרמ״ה דבהשאילני ואשאילך נמי שייך שמירה בבעלים אבל קושיא ראשונה ודאי במקומה עומדת דמנ״ל לרבינו דס״ל להרא״ש כהרמ״ה אבל במ״ש בביאור אריכות התשובה א״ש גם הא דהא מוכרח מנשונו של הרא״ש שדעתו ז״ל שעיקר קושיות רבנן לרבא הוה מברייתא ומשום דס״ל דכולהו בבות דברייתא בחדא מחתא מחתינהו ממילא נשמע דס״ל לגמרי כדברי הרמ״ה גם בהשאילני ואשמור ודו״ק ותמצא שבזה מיושב הכל:

(ו) שמור לי כו׳ בפרק האומנין מפרש ר״פ כן:

כדפרישית לעיל כו׳ אע״ג דבש״ח לא נזכר דין דשמור לי כו׳ מ״מ דין שמירה בבעלים נזכר בס״ס רצ״א:

ואמר השאילני כליך ואשאילך כו׳ ברייתא שם וטעמא דכל א׳ לצורך עצמו שומר כדי להשתמש בו לכך אינו פטור מטעם עמו במלאכתו:

שהרי הוא משאיל כו׳ תחת כו׳ פי׳ ולפיכך אין עליו דין שואל ברישא ובסיפא ובמציעתא דשמור לי ואשאל לך לא נקט אלא לאפוקי מהרמ״ה וכאילו אמר דבהני תלתא דין ש״ש יש להן לא דין שאלה ושמירה בבעלים והרמ״ה ס״ל דיש להן דין שמירה בבעלים:

(ח) והרמ״ה כתב כו׳ עבד״ר:

ושמור לי [ואשאילך או השאילני] ואשמור לך כו׳ כצ״ל וכן הוא בס״י וכן מוכח מדמסיק רבינו וכתב עליו ז״ל אבל שמור לי ואשאיל לך כו׳ ש״ש דגם בבא זו נזכר בדברי הרמ״ה וגם בברייתא תננהו יחד ודין א׳ להן לכל מר כדאית ליה:

אבל רש״י פי׳ באלו שאינו כו׳ ר״ל באלו שהזכיר הרמ״ה אבל שמור לי ואשמור לך כ״ע מודים דהוה שמירה בבעלים ומזה ג״כ מוכח דל״ג בדברי הרמ״ה שמור לי ואשמור לך:

(ט) אבל שמור לי ואשאילך כו׳ אלא כליו כו׳ והשאילני ואשמור לך כו׳ לא הוא ולא כליו ז״ל ב״י קושיא ראשונה יש לדחוק ולומר דכיון דכליו שאיל לו הוה כאילו בעליו עמו אבל מה שהקשה בהשאילני ואשמור לך דאין המשאיל עם השואל כלל כו׳ זה ודאי קושיא הוא וצ״ע עכ״ל. ור״ל דכשאומר ראובן לשמעון תחלה שמור לי ובשכר השמירה אשאיל לך כלי לעשות בו מלאכתך א״כ הואיל ומותר לעשות מלאכתו באותו כלי של ראובן [הוי] עמו במלאכתו ופטור שמעון על הכלי שבא לידו לשומרו אבל כשאומר לשמעון תחלה השאילני ואשמור לך אם כן נתחייב על השאלה שהיא קדומה דאע״ג שנותן לו עוד כלים לשמור כיון שאסור בו לעשות מלאכה לא מחשב כלי זה כאילו היה הבעל כאן וליכא שמירה בבעלים ודו״ק. ולענ״ד בישוב הקושיא הוא דס״ל להרמ״ה דהא דכתיב בעליו (אין) עמו לא ישלם לאו דוקא עמו במלאכה קאמר דא״כ לא הו״ל לקרא למסתם אלא י״ל בעל המשאיל אינו עם ענין השאלה שלא תלה עסקו וענין אחר בשאלה זו אז חייב לאפוקי כשאמר השאילני ואשאילך שאל לי ואשמור לך שכולם מיקרי בעליו עמו שהרי תלה השמירה או השאלה בענין אחר שאמר אשאילך בתנאי שתשמור לי או השאילני בתנאי שאשמור לך כנגדו ומיהו דוקא באמר השאילני ואשמור לך היום אבל השאילני ואשמור לך למחר לאו עמו מיקרי דעמו משמע מיד בשעת שאלה ודוקא תלה השאילה בתנאי אחר לאפוקי מסר לו ב׳ פרות אחת שאולה ואחת שכורה חייב ולא דמי להשאילני ואשמור לך דתלה השאילה בתנאי השמירה מה שאין כן התם גם בלא״ה נמי שאני התם דהנאת השאילה כולה דהשואל היא דהא השכר שנותן לו אינו אלא בעד בהמה השנייה וכן כשאומר לו שמור לי על תנאי שאתן לך כך וכך דמים פשיטא דחייב ולא שייך שמירה בבעלים שהרי לא תלה השאלה או השמירה בענין הדומה למה הוא עושה לו אלא במה שיתן לו שכר על טירחא שלו וש״ש הוא וחייב ודו״ק:

וחד הוה רכיב כו׳ כצ״ל והוא בב״מ דף פ״א ועבד״ר. וזהו כדברי הרמ״ה שכיון שמוכח דס״ל להרא״ש דהא דפריך תלמודא והא שאלה בבעלים היא אהשאילני ואשאילך נמי קאי וצריך לאוקמא לברייתא דקתני דנעשה ש״ש בהשאילני היום ואשאילך למחר ואם כן ה״ה לאינך כולהו דקתני בברייתא נמי מיירי במהיום ומחר ועבד״ר שכתבתי עוד ראיות שמוכח דדעת הרא״ש כדעת הרמ״ה:

(ו) {ו} שמור לי ואשמור לך הוי שמירה בבעלי׳ וכו׳ משנה פ׳ האומנין שמור לי ואשמור לך ש״ש ובגמרא ואמאי שמירה בבעלים א״ר פפא דא״ל שמור לי היום ואשמור לך למחר משמע דאם אינו אומר בפירוש שמור לי היום ואשמור לך למחר אלא סתם משמע שמור לי היום ואשמור לך ג״כ בשעה שתהא שומר לי ולכן כתב רבינו דשמור לי ואשמור לך בסתם הוי שמירה בבעלים ומ״ש כדפירש׳ לעיל בש״ח רצונו לומר דבמ״ש בסי׳ רצ״א סעיף כ״ט וז״ל ואם בשעה שקבל עליו הנפקד לשמור היה המפקיד עושה לו שום מלאכה וכו׳ פטור הנפקד וכו׳ משמע נמי שמירה דהיינו שהמפקיד עושה לו מלאכת שמירה נמי פטור דהיינו שמור לי ואשמור לך:

בבלי בבא מציעא פ׳:, בבלי בבא מציעא פ״א., בבלי בבא בתרא מ״ג:

רמב״ם שכירות י׳:ב׳

(ח) ז) ל׳ הרמב״ם בפ״י מהלכות שכירות דין וכ׳ ה״ה בריית׳ שמור לי ואשמור לך השאילני ואשאילך וכו׳ ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש הקושיא ואוקימתא דבר פפא שם דאמר לו שמור לי היום ואני אשמור לך למחר על כל הברייתא ולפיכך כתב השאילני היום ואשאילך למחר דוקא למחר אבל אמר לו ואשאילך עתה הרי זו שמירה בבעלים

(ט) ח) הרב רמ״א הכניס הגה זו בתוך דברי הרמב״ם ולא הבנתי מה מקום להגה זו בכאן שהרי גם הרמב״ם סבירא ליה הכי כמו שנתבאר במ״ש לעיל

(י) כצ״ל וכן הוא בטור ברש״י

(יא) ט) וכ״כ ה״ה שם שכן פירש רבינו יהונתן

(ח) וי״א דה״ה השאילני ואשאילך – הטעם דהמשאיל הוא במלאכת השואל לשמור לו כלי המושאל לו:

(ט) ואשמור כו׳ – הטעם דכבר נתבאר דבעינן שיהא עמו בתחלת השמיר׳ של זה שאבד:

(י) שמור לי היום ואשאילך למחר כו׳ – משמע הא א״ל שמור לי היום ואשאילך מיד או השאילני ואשמור לך מיד הוה שמירה בבעלים וכ״כ הטור בשם הרמ״ה בהדיא ותמה עליו הטור בזה (והוא דעת הי״א שמביא מור״ם ע״ז) וגם הב״י תמה על השאילני ואשמור לך מיד ע״ש ובפריש׳ כתבתי דנ״ל טעמו דהרמ״ה בזה דס״ל דהא דכתיב בעליו אין עמו כו׳ ל״ד עמו במלאכה קאמר דא״כ לא ה״ל לקרא לסתום אלא ר״ל בעל המשאיל אינו עם ענין השאלה דלא תלה עסקו וענין אחר בשאלה זו אז חייב לאפוקי כשא״ל השאילני ואשאילך שמור לי ואשאילך השאילני ואשמור לך שכולם מקרי בעליו עמו שהרי תלה השמירה או השאלה בענין אחר שאמר אשאילך בתנאי שתשמור לי או השאילני בתנאי שאשמור לך כנגדו מיהו באומר לו השאילני היום ואשמור לך למחר לאו עמו מקרי דעמו משמע מיד בשעת התחלת שאלה ועמ״ש עוד מזה בפרישה:

(ג) (סעיף ו׳ דה״ה השאילני כו׳) הכלל בכל השמירה בבעלים באם יש לו איזה הנאה להשומר מהבעלים בשעת התחלת השמירה מיקרי שמירה בבעלים:

(ד) (לך למחר) דשמירה בבעלים בשעת שאלה דוקא והא דבעינן שיאמר למחר היינו גם בשמור לי ואשאילך או השאילני ואשמור לך הא לא אמר למחר הוי שמירה בבעלי׳ וכ״כ רבינו בשם הת״ה ומה שתמה רבינו וב״י על רמ״ה נלע״ד ליישב בשמור לי ואשאילך מקרי בעליו עמו כיון שאז משועבד הבעל שיתן לו כלי שלו בשאלה ואפי׳ אם לא יתן לו בידים מ״מ חייב הוא להראות ליה היכן מונח ולא ימחה לו ליקחנ׳ ובהשאילני ואשמור לך צ״ל דכאן הוי השאלה כמו ש״ש ופטור מאונסין והטעם פירש״י בהשאילני ואשאילך דהא אין כל הנאה שלו כמו שאר שואל וממילא ה״ה בזה שהרי אף הוא שומר שלו וא״כ ניחא לשואל להיות ג״כ שומר שבזה יפטור בשאלה מהאונסי׳ ואם לא יתרצה המשאיל לשומו לשואל ג״כ שומר יהי׳ השואל נפסד בזה וכיון שמקבל עליו המשאיל שמירתו של שואל ומהנה אותו בדבר זה מקרי שפיר שאלה בבעלי׳ ובסמ״ע ס״ח ז׳ כ׳ הטעם בזה דס״ל להרמ״ה לאו דוקא עמו במלאכה כו׳ ואני אומר אלו ס״ל להרמ״ה כן הוי כל הסוגי׳ דפ׳ השואל כנגדו דבכ״מ עמו במלאכתו קאמר ותנאי בדברי׳ אלך לא משוה בעליו עמו כלל דא״כ ה״ל כל ש״ש שמיר׳ בבעלי׳ דהא אמר לי׳ שמור לי בתנאי שאתן לך שכר ותהי ש״ש שלי והנכון לע״ד כמ״ש ונראה דמספיק׳ אין להוציא ממון באלו נגד הרמב״ם והרמ״ה אף שאחרי׳ חולקים עליהם:

(ד) וי״א דהוא הדין השאילני כו׳ – כ״כ גם כן המרדכי ר״פ השואל ותשובת הרא״ש בטור בשם ראב״ן והוא בראב״ן ד׳ צ״ח ע״ד וכ״פ הב״ח וקשה למה כתב בשם י״א שהרי גם המחבר סובר כן ממ״ש אח״כ השאילני היום ואני אשאילך למחר נעשה ש״ש אלמא דבבת אחת הוי שמירה בבעלים. וכן מוכח ממ״ש המחבר בסעיף ז׳ וצ״ע.

(ה) ואשמור לך למחר כו׳ – וה״ה ביום א׳ ושעות מחולקות וק״ל.

(ו) שמור לי היום כו׳ – הטור ושאר אחרונים נבוכו בדברי הרמב״ם והרמ״ה ולפע״ד נראה עיקר כדבריהם בש״ס (דף פ״א ע״א) דאל״כ ל״ל לתלמודא למימר הכי אבריית׳ הא כבר קאמר הכי אמתני׳ ותרתי זימני ל״ל ע״ש ולענין קושית הטור וסייעתו נ״ל דהשאילני ואשאילך ודאי אתי כפשוטו בבת אחת דומיא דשמור לי ואשמור לך וא״כ בשעה שזה מחויב לשמור לו כלי השואל גם חברו מחויב לשמור כלי משאיל והוה שאלה בבעלים ושמור לי ואשאילך נמי א״ש שהרי מיד שזה מקבל הכלי לשמור זה מחוייב להשאיל לו הכלי נמצא שזה הכלי של משאיל הרי הוא כאלו הוא של השומר וכל היכא דאיתיה ברשותא דהשומר איתיה ובעל הכלי צריך לשומרו לו כדי להשאילו נמצא נעש׳ בעל הכלי שהוא המשאיל שומר וכן בהשאילני ואשמור לך ומיירי שמשאילו אח״כ דאלו היה מוסר לו כלי השואל מיד א״כ אינו שוב עמו במלאכתו וזה בכלל היום ולמחר מיהו בשמור לי היום ואשאילך למחר כיון דאינו חייב להעמיד לו כלי השואל עד למחר לא חל על המשאיל תורת שמירה עד למחר שהרי הכלי הוא שלו ולא הוי שמירה בבעלים ואפשר שגם רש״י ושאר מפרשים שפירשו דלא קאי בש״ס רק אשמור לי ואשמור לך מודים בזה לדינא רק שלא רצו לפרש הש״ס כן משום דס״ל דא״כ לא היה צריך לשנויי דמיירי בהיום ולמחר רק שא״ל שמור לי ואשאילך מיד וכן עשה באופן שלא היה מחויב המשאיל לשמור הכלי שלו בשעה שהשומר משמר (ועיין בסמ״ע ובב״ח מ״ש בזה ואין דבריהם נכונים ודוק) ודוק היטב.

(ז) השאילני היום כו׳ – ואם א״ל השאילני ואניח לך משכון הוי שואל וחייב באונסים ר״ן בתשובה סי׳ י״ט.

(ח) ויש אומרים דשמור לי כו׳ – עיין בספר א״א דף ק״ד ועיין בתשוב׳ רשד״ם סי׳ ל״ד.

(ה) למחר – וה״ה ביום אחד ושעות מחולקות. שם:

(ו) שמור – עיין בש״ך שכתב דהטור ושאר אחרונים נבוכו בדברי הרמב״ם והרמ״ה בזה ולפע״ד נראה עיקר כדבריהם בש״ס ע״ש באורך:

(ז) ואשמור – ואם אמר ליה השאילני ואניח לך משכון הוי שואל וחייב באונסין. ר״ן בתשובת סי׳ י״ט. שם:

(ח) וי״א – עיין בס׳ א״א דף ק״ד ובתשובת רשד״ם סי׳ נ״ד:

(ב) וי״א כו׳ – טור בשם הרמ״ה שמפרש מה שפריך שם ואמאי שמירה כו׳ קאי אכולהו בבי וכ״ד הרמב״ם כמש״ו בש״ע א״ל שמור כו׳ וכ״ד הרא״ש בתשובה כמ״ש בס״ז וכ״מ בגמ׳ שם ב׳ הנהו בי תרי כו׳ א״ל רבנן כו׳:

(ג) וי״א דהשאילני כו׳ – רש״י שם ד״ה שמירה כו׳ וכ״ד הטור ועובדא דשם ב׳ נזהר רש״י שכ׳ שם ד״ה שאלה כו׳ ונושא כו׳ ועב״י:

(ב) ה״ז שמירה בבעלי׳ – כתב בחלק חוט המשולש בכרך שו״ת הרשב״ץ סי׳ כ״ד וז״ל ראובן הביא לו שמעון עשרה משקלי זהב שיעשה לו מהם אצעדה אחת וכו׳ ושמעון מסייע בהתכתו כו׳ ובבואו ליקח האצעדה לא נמצאת ולא נודע מה היה לו כו׳ ע״ש שהאריך וז״ל סוף התשובה אמנם מצד מה שנתעסק עמו במלאכה נראה פשוט דהוי שמירה בבעלים וכו׳ א״כ דבר פשוט הוא דהוי פשיעה בבעלים לפטור דהכי איפסק׳ הילכתא וכן פסקו כל הפוסקים נמצא ראובן אפי׳ חשבינן ליה לשוכר גמור והיה פושע בשמירת חפץ הי׳ פטור וכו׳ ומאחר שהוכחנו שהוא פטור נראה פשוט שחייב שמעון לשלם לו דמי פעולתו בדיני ודיינא עכ״ל. ונראה דאע״ג דשמירה בבעלים פטור אפי׳ מפשיעה אבל שכרו מיהא מפסיד דלא גרע מעבדי׳ ושטרות והקדשות דנשבעין ליטול שכרן כמבואר בפ׳ הזהב והוא בטור וש״ע סי׳ ש״א סעיף א׳. וכל שלא שמר כראוי מפסיד שכרו ואפי׳ בשמירה בבעלים אלא דנראה דהיינו דוקא היכא דנתן לו שכר לשמור א״כ כל שלא שמר כראוי אפי׳ שאין בו דין שמירה אבל שכרו מיהא מפסיד כיון שלא עשה מלאכתו ששכרו לכך לשומרו כתורת ש״ש אבל אומן שנוטל שכר עבור מלאכתו אלא דהוא ממיל׳ ש״ש כמו שוכר כיון דנהנה וכמ״ש בסי׳ ש״ו סק״א וא״כ כיון דעשה מלאכתו מלאכת אומן ונאבד בענין שהוא פטור כגון שהיו בעלים עמו א״כ ה״ל כמו חזרה ליד בעלים וכאלו נאנס דה״ל כמו חזרה ליד בעלים וצריכים לשלם שכרן והתם ס״פ הזהב דף נ״ח דאמרו אגרייהו מיהא לפסידנהו פי׳ רש״י ז״ל אגרייהו מיהא ליפסדי שהרי נשתעבדו לשומרין מגניבה ואבידה וע״מ כן היו נוטלים שכר והרי לא השלימו מלאכתן עכ״ל אבל הכא כבר השלים המלאכה אלא שאח״כ נאבד וכיון דהוא פטור צריך לשלם השכירות. ואכתי צ״ע כיון דקי״ל אין לשכירות אלא לבסוף והיינו לאחר חזרה כמבואר בתוס׳ פרק הגוזל דף צ״ח ונהי דאונסין הוי חזרה אבל פשיעה דלא הוי חזרה נהי דפטור כיון דהשלמת המלאכה הוא עד לאחר חזרה היה לו לשומרו.

(ג) אפי׳ בחד יומא הוי השומר ש״ש – בשו״ת חות יאיר סי׳ רכ״ג האריך בענין זה וע״ש שכ׳ וז״ל שמור לי ואשמור לך השאילני ואשאול לך שמור לי ואשאילך השאילנו ואשמור לך כולן נעשו ש״ש זה לזה ומקשי אמאי שמירה בבעלים נראה דמ״ש ש״ש זה לזה שלא ר״ל שאם שמעון אמר ללוי שמור לי פרתי ואשמור לך פרתך או השאילני וכו׳ דכל אחד משניהם נעשה ש״ש לחבירו על פרתו דהא תינח בבבא א׳ ב׳ אבל בבא ג׳ ד׳ דשני הפרות ביד אחד אי אפשר לפרש כן וגם אי אפשר לפרש בבבא ג׳ ד׳ דאין חילוק בין פרה לפרה דאיזה פרה שנגנבה חייב דאי אפשר לומר דעל השמירה יהי׳ שכיר למשמר רק קאי על אבידה וגניבה פרה של שמירה אע״ג דלפ״ז לא דמי׳ בבא ג׳ דאמר המלאכה תחלה ואח״כ השכר ובבא ד׳ בהיפך מ״מ האמת כמו שכתבתי וברור ומקשי אמאי שמירה בבעלים ופירש״י דלא מקשי רק על שמור לי ואשמור לך כו׳ ולהרמב״ם והרמ״ה ס״ל דהמקשן אכולהו בבי מקשי דכולם אי הוי בחד יומא הוי שמירה בבעלים וכו׳ ועל בבא ג׳ ד׳ תמה הב״י וכתב דעל בבא ג׳ שמור לי ואשאילך דמתה פרה דשאולה אפשר לו׳ דס״ל כל שכליו של אדם במלאכת חבירו הוי כאלו הוא עצמו במלאכתו כו׳ ונשאר אצלו בתימא בבא ד׳ השאילני ואשמור לך ואני תמה על תימא הנשארת אצלו כי סבור היה דכולהו בבי מיירי שמתה או נגגבה פרה שזכה שמעון בדיבורו תחלה בציוי או בבקשה ולכן גבי השאילני ואשמור לך ג״כ מיירי במתה זו דשאל׳ לכן תמה למה יפטור שמעון שאי אפשר לומר שמה שמוטל לשמור פרה השניה של לוי שבזה יהיה לוי במלאכתו וכבר כתבתי שע״כ בבא ג׳ הזו מיירי בשמתה זו דשמירה דאי ס״ד זו דשאלה איך ס״ד דהוי שמעון חייב בגניבה ואבידה כש״ש ואיזה שכר יש לו ונפלאתי על הב״י שלא הרגיש בזה שעל כרחין עלינו לפרש מ״ש כולן ש״ש בברייתא כמו שפירשנו עכ״ל. ונראה דלא דק בכל הנך בבי כולן ש״ש זה לזה בין על הפרה השאולה בין על הפרה השמירה דבפרה השאולה הוי ש״ש בשכר שמשאיל לו הפרה ונהנה בפרה אלא לפי שאין כל הנאה שלו דהא עבור זה שומר לו פרה לזה הוי שוכר ממש וא״כ בפרה השאולה הוי שוכר דקי״ל כש״ש ובפרה השמירה נמי הוי שומר שכר דזהו שכרו שמשאיל לו בשכרו פרה וזה פשוט וברור ע״ש עוד שכתב ז״ל ונ״ל לחדש דבר הלכה בדינים אלו וכו׳ נ״ל לדברי הכל בשמור לי בשכר היום ואשמור לך בחנם למחר ונגנבה או נאבדה פרה בחנם דלא מיקרי שכר מה שחבירו ישמור לו בשכר וזה פשוט עכ״ל ע״ש. וגם בזה נראה דהוי ש״ש כיון שלא נתרצה לשמור בשכר שקצץ עד שיוסיף לו בשכרו דהיינו שמיר׳ פרתו למחר בחנם וא״כ זה ששומר למחר בחנם עבור שכרו של זה שקיבל עליו היום לשמור בשכר זה וכיון שהיה שמירה פרתו בחנם בתנאי השכירות ה״ל ש״ש על פרה דחנם וגם זה פשוט.

(א) ה״ז שמירה בבעלים בקצה״ח נסתפק באומן בבעלים ונגנב אי יכול לתבוע דמי שכירותו דהא בקרקע אף דפטור משומרים מ״מ מפסיד שכרו וא״כ ה״ה הכא או דילמא כיון דהשכירות לאו דמי שמירה הוא רק שכר אומנתו אינו מפסיד כשנגנב ע״ש ולא ידענא שום ספק בזה דהא בב״מ דף נ״ח גבי בני העיר ששלחו שקליהן דאמר להפסיד שכרן אף דשם הוי שכר שליחות ולא שכר שמירה ואפ״ה מפסיד כשנגנב א״כ ה״נ מפסיד שכר אומנות כיון דקיי״ל דשכירות אינה משתלמת רק לבסוף כשנתנו לו כמ״ש התוס׳ בב״ק דף צ״ח ע״ש והרי לא גמר מלאכתו כשלא החזירו מחמת שלא שמרו מגניבה ופשוט:

(ב) וי״א דהשאילני ואשאילך והטעם כיון דמה ששמרו הוא רק לעצמו דהרי כל הנאה שלו:

(ג) ושמור לי עש״ך ס״ק ו׳ שכתב הטעם דהוי שאילה בבעלים ומשום דבעל הכלי צריך לשומרו לו כדי להשאילו וכו׳ לא הבינותי מה הפרש בין מיד בין למחר דלמחר ג״כ מחוייב המשאיל לשמור לו עד למחר כדי להשאילו. לכן נראה דהיינו טעמא דואשאילך מיד הכין עצמו למלאכה להושיט לו דבר הנשאל כמו בהשקיני מים משא״כ בואשאילך למחר שלא הכין עצמו למלאכה עד למחר והנה לכל הטעמים הן להב״י והן להסמ״ע והן להש״ך והן לטעמא דידי לא נפטר מטעם בבעלים רק השומר אבל השואל ודאי דחייב כשאמר השאילני ואשמור לך דנגדו לא הוי השומר בעליו עמו דהא הבעלים אינן עושין להשומר מאומה. והנה בהדין שהביא הש״ך בסי׳ ע״ב ס״ק ב׳ ש״ש שמסר להבעלים דהש״ש עדיין חייב בגניבה והבעל בפשיעה אין לומר דחשיב כשמירה בבעלים כיון דהש״ש עדיין חייב על חפץ זה לשומרו להבעלים מגניבה כיון דמ״מ אין הש״ש עמו במלאכתו שהרי אינו שומרו רק שחיוב הגוף מוטל עליו לענין גניבה וזה פשוט. ועוד דהא השומר אינו בעלים של החפץ ודמי להא דסימן שמ״ו סעיף י״ז בהג״ה ע״ש. ומ״ש הש״ך בס״ק ז׳ בשם תשובת הר״ן קשה לכאורה דהא שמירה בבעלים הוא וע״כ צ״ל דמיירי ששאל ואח״כ הניח לו המשכון דלא נשתעבד בשמירה בשעת מעשה וכ״כ בתומי׳ סימן ע״ב ס״ק י״ח ע״ש:

האומר לחבירו שמור לי ואשמור לך – נ״ב: עיין בחיבורי לאו״ח משנת תד״ר ה׳ שבת סי׳ ש״ז מה שפלפלתי שמה בדין זה לענין שבת באומר שמור לי פירות שבתחומך. והעלתי שמה דבשבת כה״ג אין להם דין ש״ש זה לזה. ובדין שומר אבדה בשבת אם הוי ש״ש עיי״ש:

(ג) האומר לחבירו שמור לי – ע׳ בתשובת חות יאיר סי׳ רכ״ג האריך בענין זה ובקצה״ח השיג עליו עש״ה:

טור שו״ע

טור

שאלה לא״א הרא״ש ז״ל: ששאלת [שנים שהיו מהלכין בדרך אחד] אמר לחבירו השאילני גלימא שלך שהיא קלה וטול אתה שלי שהיא כבדה שאתה חזק ממני ובאו לסטין ונטלו האחת מה יהיה הדין בנשארת. תשובה: היינו עובדא דחד אריך וחד גוץ וחד רכיב גמלא כו׳ ושאלה בבעלים הוא כדתניא שמור לי ואשמור לך השאילני ואשאילך כולן נעשו שומרי שכר זה לזה ופריך ואמאי שמירה בבעלים הוא א״ר פפא דאמר ליה שמור לי היום ואשמור לך למחר והא עובדא הוי השאילני ואשאילך בבת אחת הילכך הנשארת היא של בעלים הראשונים עד כאן וזהו כדברי הרמ״ה זכרונו לברכה.

שולחן ערוך

(ז) אָמַר לוֹ: הַשְׁאִילֵנִי גְּלִימָא שֶׁלְּךָ שֶׁהִיא קַלָּה וְטֹל שֶׁלִּי שֶׁהִיא כְּבֵדָה, וּבָאוּ לִסְטִים וְנָטְלוּ הָאַחַת, הַנִּשְׁאֶרֶת הִיא שֶׁל בַּעַל רִאשׁוֹן. {הַגָּה: דְּהָוֵי לֵהּ הַשְׁאִילֵנִי וְאַשְׁאִילְךָ דְּהָוֵי שְׁאִילָה בִבְעָלִים. מִיהוּ, אִם אֵין הַדְּבָרִים הַשְּׁאוּלִים בְּיַד הַשּׁוֹאֲלִים, אֶלָּא בְּיַד אֲחֵרִים, כְּגוֹן שֶׁרְאוּבֵן הִנִּיחַ הַמַּשְׁכּוֹן בְּיַד לֵוִי בְּעַד שִׁמְעוֹן וְשִׁמְעוֹן הִשְׁאִיל דָּבָר לִרְאוּבֵן, לֹא מִקְרֵי שְׁאִילָה בִבְעָלִים, דְּהָא אֵין שִׁמְעוֹן שׁוֹמֵר לִרְאוּבֵן, וְהָווּ שׁוֹמְרֵי שָׂכָר זֶה לָזֶה (מַהֲרִי״ק שֹׁרֶשׁ קכ״ה).}

בית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אעודהכל

(ז) {ז} אמר השאילני כליך ואשאילך גם את שלי או שמור לי ואשאילך או השאילני ואשמור לך כולם נעשו שומרי שכר זה לזה וכו׳ שם (פא.) ת״ר שמור לי ואשמור לך השאילני ואשאילך שמור לי ואשאילך השאילני ואשמור לך כולם נעשו שומרי שכר זה לזה ואמאי שמירה בבעלים היא אמר ר״פ דא״ל שמור לי היום ואשמור לך למחר ופרש״י השאילני ואשאיל לך. אין זה שואל להתחייב באונסין שאין כל הנאה שלו שאף הוא משאילו: שמירה בבעלים היא. אשמור לי ואשמור לך קאי ששניהם במלאכתו של זה אבל השאילני כליך ואני אשאיל לך כלי שמור לי ואשאילך או השאילני ואשמור לך אין כאן בעלים של חפץ במלאכתו של שומר אבל מדברי הרמב״ם ז״ל נראה שהוא מפרש קושיית ואמאי שמירה בבעלים היא ואוקמתא דרב פפא על כל הברייתא שכתב בפ״ו מהל׳ שכירות כל האומר לחבירו שמור לי ואשמור לך ה״ז שמירה בבעלים אמר ליה שמור לי היום ואשמור לך למחר השאילני היום ואני אשאילך למחר שמור לי היום ואשאילך למחר השאילני היום ואשמור לך למחר כולם נעשו שומרי שכר זה לזה עכ״ל וזה כדברי הרמ״ה ז״ל ובקושיית רבינו על פירוש זה דשמור לי ואשאילך אין המפקיד עמו במלאכתו יש לדחוק ולומר דכיון דכליו שאול לו הוי כאילו בעליו עמו אבל מה שהקשה בהשאילני ואשמור לך דאין המשאיל עם השואל כלל לא הוא ולא כליו הא ודאי קושיא הוא וצ״ע ועיין במהרי״ק שורש קכ״ה:

שאלה לא״א הרא״ש ז״ל ששאלת אמר לחבירו השאילני גלימא שלך שהיא קלה וכו׳ בכלל צ״ג וכתב רבינו שמתוכה נראה כדברי הרמ״ה שהרי פסק בהשאילני ואשאילך בבת אחת דהוי שמירה בבעלים:

ואיכא למידק על פרש״י שפירש דהשאילני ואני אשאיל לך כלי דאין כאן בעלים של חפץ במלאכתו של שומר מהך עובדא דחד ארוך וחד גוץ דמייתי הכא הרא״ש והוא בפ׳ האומנין הנהו בי תרי דמסגו באורחא חד ארוך וחד גוץ אריכא רכיב חמרא והו״ל סדינא גוצא מכסי סרבלא וקא מסגי אכרעיה כי מטו לנהרא שקליה לסרבליה אותביה עילוי חמרא ושקליה לסדינא דההיא ואיכסי ביה שטפוה מיא לסדיניה אתא לקמיה דרבא וחייביה אמרו רבנן לרבא אמאי שאלה בבעלים היא איכסיף לסוף איגלאי מילתא דבלא דעתיה שקליה ובלא דעתיה אותביה דמהאי עובדא משמע לכאורה דהשאילני ואשאילך הוי שאלה בבעלים י״ל שכבר נזהר רש״י מזה שפירש שאלה בבעלים היא שבשעת השאלה היה המשאיל במלאכתו של שואל ונושא סרבל שלו על חמורו ומעביר לו על אמת המים כלומר דההוא דרכיב חמרא לא לקח סרבל של חבירו להתכסות בו אלא לנושאו על חמורו להעביר לו אמת המים ואינו ענין להשאילני ואשאילך דאין כאן אלא שואל ומשאיל בלבד ואפילו אם תמצא לומר דההוא דרכיב חמרא נתכסה בסרבל לא דמי לשאר שואל דעלמא דכל הנאה שלו אבל הכא בעל החמור היה עוסק במלאכתו של בעל הסרבל לנשאו על החמור להעבירו על אמת המים עיין במהרי״ק שורש ע״ז וקכ״ה וק״ד וקנ״א וקנ״ה:

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ז) {ז} אמר השאילני כליך וכו׳ ברייתא שם וע״פ פרש״י דבסמוך דאין כאן שמירה בבעלים אעפ״י דבשעה שזה שומר לו חברו משאיל לו:

ומ״ש רבינו וזה ניחא וכו׳ עד לא הוא ולא כליו לכאורה דבריו תמוהין דהיכא א״ל שמור לי ואשאילך כתב דכליו של המפקיד עמו של נפקד במלאכתו והיכא דא״ל השאילני ואשמור לך אין המשאיל עם השואל לא הוא לא כליו ומאי שנא וי״ל דדעת רבינו היא דכשא״ל תחלה שמור לי ואשאילך תחלה דמשעה שהתחיל זה לשמור שקיבל עליו השמירה ונסתלקו הבעלים חזרו הבעלים והשאילו כליהם לשומר הוו כליו של מפקיד עם השומר במלאכתו אבל כשא״ל תחילה השאילני ואשמור לך דבשעה שהשאיל לו כליו ונתחייב באונסיה עדיון לא נעשה שומר שלו אלא דלאח״כ הפקיד המשאיל לנפקד פקדון ונעשה שומר שלו א״כ אין המשאיל עם השואל כלל לא הוא ולא כליו כיון דכליו היו שאולין לו קודם שנעשהשומר שלו וע״ל בסי׳ שמ״ו:

שאלה לא״א הרא״ש וזו כדברי הרמ״ה כלומר דלפרש״י אין כאן בעליו עמו במלאכתו דאין כאן אלא שאלת כלים מזה לזה וש״ש הן וחייב בגנבה ואבדה אלא דקשיא לי דהך עובדא דהרא״ש אף לפרש״י פטור כיון דאינן אלא ש״ש זה לזה לא נתחייב באונסי׳ דלסטים באו עליו ונטלו ממנו גלימא של חברו והנשארת היא של בעלים הראשונים וי״ל דוודאי הך עובדא דהרא״ש אף לפרש״י הנשארת היא של בעלים הראשונים כדפי׳ אלא דמ״מ קא חזינן דלא ס״ל להרא״ש בתשובה זו כפרש״י אלא כדברי הרמ״ה וצ״ל דמה שדחה הרא״ש פרש״י מהלכה הוא לפי שגם הרמב״ם פסק כך בפ״י משכירות ונראה לפע״ד דס״ל דלא בעינן בדוקא שיהא גוף הבעלים עמו במלאכה אלא כל שאחד עושה עם חברו כמו שהוא עושה עמו בין בגופו בין בכליו ואין חלוק בין שמור לי ואשאילך ובין אשאילך ושמור לי הכל אני קורא בו בעליו עמו ולפי זה לא קשיא מידי והכי משמע מפשטא דעובדא דחד ארוך וחד גוץ ומהך עובדא איכא לאקשויי אפרש״י אלא דרש״י גופיה כתב ליישב וכמו שהביא ב״י אבל להרמב״ם והרמ״ה והרא״ש א״צ יישוב דלא קשיא ולא מידי והכי נקטינן:

(יב) י) טור בשם תשובת הרא״ש בכלל צ״ג סימן א׳ וכדעת הרמב״ם והרא״ש שאוקימתא דרב פפא קאי אכל הברייתא

(יא) שהיא כבידה – פי׳ והוא היה חזק יותר לנושאה עליו או שהי׳ רוכב גמל וכן היה מעשה בגמ׳ וע׳ בטור שהביאו ומ״ש עוד מזה:

(יב) הנשארת היא של בעל הראשון כו׳ – ואינו יכול זה שהי׳ בידו לעכבו בשביל מה שאבד לו השני דהרי פטור מאבידתו אף שהו׳ שואל כיון דהשני הי׳ עמו במלאכתו שהיה ג״כ שואל ממנו וכמ״ש ע״ז מור״ם ז״ל דה״ל השאילני כו׳:

(יג) כגון שראובן הניח משכון כו׳ – אם עשה כן מעצמו ולא תלה זה בזה אפי׳ הרמ״ה דחולק לעיל מודה בזה לפי הטעם שכתבתי ודו״ק:

(ה) (ס״ז לא הוי שאלה בבעלי׳) פי׳ אם נאבד החפץ שהשאיל ביד ראובן חייב ראובן לשלמו ולא מצי למימר אתה שמעון שאול לי מחמת שאתה שומר שלי על כל שהשאלתי לך ונתתי ללוי בשבילך מפני שאין שמעון עצמו שומר הכלי ההוא אלא לוי:

(ט) כגון שראובן הניח משכון – עיין בתשו׳ הר״ן סי׳ י״ט וע״ל סי׳ ע״ב ודוק כתב הסמ״ע אם עשה כן מעצמו כו׳ ופשט לשון מור״ם לא משמע כן וכן במהרי״ק שם משמע דאין חילוק בכך אלא אפי׳ תלה זה בזה כיון דאין המשכון בידו א״כ אינו שומר עליו גם הרמ״ה מודה וק״ל.

(ט) שראובן – עיין בתשובת הר״ן שם וע״ל סי׳ ע״ב ודו״ק וכתב הסמ״ע אם עשה כן מעצמו ולא תלה זה בזה אפי׳ הרמ״ה דחולק לעיל מודה בזה ע״כ ופשט לשון הרמ״א לא משמע כן וכן במהרי״ק שם משמע דאין חילוק בכך אלא אפילו תלה זה בזה כיון דאין המשכון בידו אם כן אינו שומר עליו ש״ך:

(ד) א״ל כו׳ – הוא עובדא הנ״ל דהנהו בי תרי. הרא״ש שם:

(ה) מיהו כו׳ – ר״ל אפי׳ לדעת הרמ״ה והרא״ש מודה בכה״ג. שם וז״ש דהוי כו׳ כס׳ רמ״ה ומיהו כו׳:

בית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון